היא הייתה הילדה בקיבוץ שציירה שמלות כלה בזמן שכולם סיכמו שיעורי היסטוריה, והיום היא הופכת תיקי מילוט לקוטור בועט. שיר כץ, בוגרת שנקר הטרייה, מציגה אופנה שלא מפחדת להסתכל למציאות בעיניים: ממכונת התפירה שקנתה בגיל 14 ועד לחלום לעבוד עם ז'אן פול גוטייה. ראיון על יצירה מתוך שבר, על השראה שמגיעה מריהאנה ועל האומץ לשחרר שליטה.
יש מעצבים שבורחים אל הפנטזיה, אל המקום שבו הכל נקי, מגוהץ ומושלם. ויש את שיר כץ. כץ לא בורחת מהמציאות – היא לוקחת אותה, על כל החספוס והכאב שבה, ומפרקת אותה לגורמים כדי להרכיב משהו חדש.
כשהיא נשאלת על הדרך שעברה, היא לא מייפה את הדברים. המעבר מהילדות המוגנת בקיבוץ בצפון אל המציאות הישראלית הנוכחית, ומשם אל המסלולים של שנקר, עיצב לא רק את האישיות שלה אלא את כתב היד האופנתי שלה. זהו סיפור על התבגרות מהירה, על כישרון שהתפרץ מוקדם מאוד, ועל היכולת למצוא יופי דווקא בחומרים שרובנו היינו משליכים הצידה.
"במקום סיכומים בהיסטוריה – יצאתי עם קולקציה"
הרומן של כץ עם עולם האופנה הוא לא גחמה של רגע. זה משהו שזורם לה בדם מאז שהיא זוכרת את עצמה. "אני לא זוכרת את חיי בלי אופנה", היא מספרת בכנות. "אפילו המשפחה שלי כבר ידעה, עוד כשהייתי בת שלוש, ילדה שמציירת שמלות כלה. הם פשוט הבינו שזה מה שאני הולכת לעשות".
בעוד שרוב בני הנוער מחפשים את עצמם בין מגמות בתיכון, כץ כבר הייתה ממוקדת מטרה ברמה כמעט מפחידה. "השתעממתי ממה שעניין את הסביבה שלי", היא נזכרת בחיוך. "זה הסיפור הקלאסי של ללכת לבית ספר, ובמקום סיכומים של שיעור היסטוריה הייתי יוצאת עם קולקציה מאוירת. רק חיכיתי לחזור הביתה שיהיה לי זמן לצייר ולדמיין".
מנחה עיצובית – אורית פרייליך | מנחה טכני – שלומי ענתבי | צילום – גיא רשקובן
אבל הדמיון לא נשאר על הנייר. בגיל 14, גיל שבו רובנו רק מתחילים להבין מה אנחנו לובשים, היא כבר רכשה את מכונת התפירה הראשונה שלה. היא לימדה את עצמה לתפור דרך יוטיוב, ואפילו החלה למכור תיקים בחנות בוטיק. היעד היה ברור: שנקר. "עוד בגיל 14 ידעתי שאני חייבת להיות בשנקר וגם להגיע לרגע של התצוגה בשנה ד’".
תקופת הלימודים היוקרתית לא הייתה רק רכישת מקצוע עבורה. כץ מתארת אותה במילה אחת חזקה: חישול.
"מילדה בת 18 שהגיעה מקיבוץ קטן בצפון, שגדלה במעין בועה, הפכתי לאישה שמרגישה בטוחה בעצמה ובדרך שלה", היא מעידה על התהליך. "שנקר לא רק לימדה אותי לעצב, היא גרמה לי לגדול".
כשתיקי הפינוי הופכים לבגד: יצירה בצל המלחמה
נקודת המפנה המשמעותית ביותר ביצירה שלה הגיעה דווקא מתוך משבר לאומי ואישי. במסגרת קורס "אופנה אחראית" (בהנחיית אורית פראייליך ואופיר איבגי), כץ יצרה קולקציה שהוצגה בשבוע האופנה, קולקציה שנולדה מתוך "רגע של כאב וחוסר ודאות".
החומר שנבחר? תיקי כדורסל. בחירה שעל פניו נראית ספורטיבית או תעשייתית, אך למעשה הייתה טעונה במשמעות מצמררת.
"בחרתי להשתמש בתיקי כדורסל כחומר גלם, וזה בחירה שמגיעה ממקום מאוד אישי", היא חושפת. "היו לי הרבה תיקים כאלה בבית, אבל הם גם נשאו איתם מטען רגשי – אלו היו התיקים שהמשפחה שלי ארזה כשהתפנתה מהקיבוץ שלנו בצפון, בתחילת המלחמה".
מנחה עיצובית – אורית פרייליך | מנחה טכני – שלומי ענתבי | צילום – גיא רשקובן
העבודה הטכנית עם החומרים הללו הייתה סיזיפית. כץ לקחה את התיקים, פירקה אותם ויצרה בד חדש לחלוטין. "תיקי הכדורסל עשויים מחומרים מאוד קשיחים… שברתי לפחות עשר מחטים במכונת התפירה", היא מתארת את המאבק הפיזי בחומר.
אבל דווקא המגבלה הזו הולידה חופש. הצבעוניות של הקולקציה לא נבחרה מקטלוג צבעים, אלא נכפתה עליה מתוך התיקים הקיימים – "רדי מייד" (Ready-made). "לא הייתה לי שליטה מלאה על הגוונים, וזה דווקא מה שיצר משהו אמיתי ונכון. מתוך החומר הקיים, מתוך המוגבלות, נולדה צבעוניות שהיא לגמרי אני – ספונטנית, לא מתוכננת, אבל עם המון רגש".
בין גולמי לרך: הפילוסופיה של "חומר טוב"
המתח הזה, שבין החומר הקשה, התעשייתי והממוחזר, לבין הרגש האנושי, הוא הלב הפועם של העיצובים של כץ. היא מגדירה את עצמה כמי שמחפשת תמיד את האיזון שבין הכאוס לשקט.
ש: הרבה מהעבודות שלך נעות על הציר הזה. מאיפה זה מגיע?
"זה נולד מהחיים עצמם", היא מסבירה. "גדלתי במקום רגוע, כמעט מנותק, בקיבוץ בצפון. מקום שיש בו הרבה שקט, טבע וביטחון. ואז, פתאום, הכל התהפך. ברגע אחד השקט הזה נשבר, והמציאות הפכה לכאוס מוחלט. מאז אני כל הזמן מחפשת את האיזון הזה בעבודות שלי – בין שליטה לאיבוד שליטה, בין סדר לאלתור".
מנחה אורית פרייליך | מנחה טכני אופיר איבגי | צילום גלי להב
מבחינת כץ, יוקרה היא לאו דווקא משי או קטיפה חדשה. ההגדרה שלה ל"חומר טוב" היא אחרת לגמרי, עמוקה יותר.
"בשבילי 'חומר טוב' הוא חומר שמספר סיפור", היא אומרת. "זה לא חייב להיות משהו יוקרתי או חדש – להפך, לפעמים דווקא החומרים הגולמיים, הפצועים, אלה שכבר עברו משהו, הם הכי מעניינים. חומר טוב הוא כזה שמרגישים בו חיים, עבר, נוכחות".
הפריט שמייצג אותה יותר מכל הוא הג'קט. לא סתם ג'קט, אלא כזה שהוא "גדול, עוטף ומרגיש כמעט כמו עור שני ומגן על הגוף". אצל כץ, הבגד הוא סוג של שריון רגשי. "המטרה שלי היא שהבגד ייתן תחושה של כוח, נוחות וביטחון. שבגד יגרום ללובש להרגיש בתוכו את הגרסה הכי טובה של עצמו".
השראות: מריהאנה ועד טוקיו
כשמנסים לפצח את ה-DNA העיצובי שלה, מגלים שילוב מרתק. מצד אחד, הערצה לתרבות הפופ והכוח הנשי השחור, ומצד שני – כמיהה לאסתטיקה המאופקת של המזרח הרחוק.
"מאז ומתמיד ריהאנה היא ההשראה הכי גדולה שלי", היא מצהירה. "אני מרגישה שהיא מגלמת בדיוק את מה שאני שואפת להיות – אישה שממציאה את עצמה כל פעם מחדש. זה הרבה מעבר למוזיקה… אני אוהבת איך היא מצליחה להיראות עוצמתית גם כשהיא חושפת פגיעות".
את האומץ של ריהאנה היא משלבת עם השראה שמגיעה מיפן: "יש שם שילוב מדהים בין עתידנות למסורת… האופנה שם מרגישה חופשייה באמת, בלי גבולות או חוקים".
עם הפנים לעולם
עכשיו, אחרי פרויקט גמר אינטנסיבי שבו הציגה חמש מערכות לבוש ("תקופה מטלטלת… אבל דווקא שם הבנתי כמה אני חזקה"), כץ מוכנה לשלב הבא. היא סיימה את הלימודים עם תחושת מסוגלות אדירה – "פאק, הצלחתי", היא משחזרת את הרגע שבו ראתה את הדגמים על הדוגמניות – והיא מכוונת גבוה.
החלום הרטוב? שיתוף פעולה עם המותג של ז'אן פול גוטייה. "אני מרגישה חיבור עמוק לשפה העיצובית שלו", היא אומרת. "לחופש, לפרובוקציה… יש בו משהו שהוא גם תיאטרלי וגם אנושי מאוד".
אבל בינתיים, היא מתכננת את היציאה שלה מגבולות הארץ. היא רוצה לעבוד במדינה זרה, אולי במזרח הרחוק, ולתרגם את היצירה הקונספטואלית שלה למשהו שחי ברחוב, ביומיום.
"סיימתי את התואר בגיל מאוד צעיר", היא מסכמת, "ואני מרגישה שזו הזדמנות לנצל את זה כדי לצאת לעולם. אני רוצה לדחוף את עצמי כמה שיותר רחוק".
אם לשפוט לפי הנחישות של הילדה שקנתה מכונת תפירה בגיל 14, והאישה שהפכה תיקי מילוט ליצירת אומנות בזמן מלחמה – אין שום ספק שהיא תגיע בדיוק לאן שהיא רוצה. כמו שהיא אומרת לעצמה ברגעים קשים: "את מסוגלת". ואנחנו מאמינים לה.
